א. טילים לאלילים
במיאן היה יכול להיות עוד עמק פסטורלי ולא מוכר באפגניסטן שסועת הקרבות ומושלגת הפסגות אלמלא שני פסלי ענק מרהיבים - גובהם עשרות מטרים - של בודהה שנמצאו בו. כבר ב-1221 ניסו אנשיו של ג'ינגס חאן להשמיד את הפסלים בעזרת ארטילריה כבדה; גם במאה ה-18 נורתה אש כמה פעמים על הפסלים בהוראת מלכים פרסיים ואפגניים. למרות שגולפו באבן חול, שרדו הפסלים את פגעי מזג האוויר ותהפוכות השלטון, או, אם תרצו, את תהפוכות מזג האוויר ופגעי השלטון. אך עיניהם הסומות של הפסלים בני 1,500 השנים שראו בעלייתו של האסלאם - כבר לא יראו בנפילתו; בתחילת שנת 1998 כבשו כוחות הטאליבן את עמק במיאן שבמרכז המדינה וכתשו אותן לאבק דק. בתחילה עוד הודיעו אנשי שלטון הטאליבן שאין בכוונתם לפגוע בפסלים שכן אין באפגניסטן עוד בודהיסטים העלולים לעבוד את הפסלים. למעשה, תחת פיקודו של עבדול ווהד ניסו אנשי טאליבן להשמיד את הפסלים כבר בשנת 1997, שנה לפני שהעמק נכבש. בשנתיים הראשונות לכיבוש כובדה ההחלטה, אך בעקבות לחץ של אנשי דת קנאים הכריז הממשל כי יש להשמיד את הפסלים שהם "לא-איסלאמים"; מסתבר שקנאות דתית היא אדמה רטובה ללא מעקה שלעולם אין לה קצה. בתחילה ניסו התקפה מן האוויר: מטוס קרב אסלאמי הפציץ את הפסלים, אך הטילים ששיגר לא יכלו לאבן הבודהיסטית. בהמשך הסירו אנשי הטאליבן את ראשו של אחד הפסלים בעזרת הטמנה ידנית של חומר נפץ וגם שיגרו רקטות לאזור החלציים של הפסל השני (ברית מילה לפי צו הקוראן?). נזק נגרם לפסלים אך הם המשיכו לעמוד. הגינוי למתקפה על הפסלים היה כלל-עולמי. אפילו מזכ"ל האו"ם טרח ושלח מכתבי מחאה על הפגיעה באתר המורשת העולמי. הדבר, משום מה, לא הועיל. בשנת 2001 פקד מנהיג הטאליבן, מולא מוחמד עומר, לסיים את מלאכה ולהשמיד את הפסלים לחלוטין. חייליו גלשו מראש הצוק אל מה שנשאר מהפסלים, קדחו חורים והטמינו בהם כמות יפה של חומר נפץ. כששכך רעם הפיצוץ והתפזרו ענני האבק התברר שמכת הסיום הייתה פטאלית; פסל אחד נמחק לגמרי ומהשני נשארו רק תווי מתאר קלושים (סרטון: הפסלים, לפני ואחרי).
שתי שנות האיפוק הטאליבני הן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל; האסלאם הקיצוני אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם דתות אחרות ואפילו לא עם זרמי משנה פנימיים שלו. מוסלמים סלאפים החריבו מקדש שהוקם על קברו של חסן בן עלי, נכדו של מוחמד ודמות חשובה באסלאם השיעי והסוני; שיעים התקיפו אין ספור פעמים מסגדים של הסונה; סונים העמידו משאיות תופת רבות ליד אתרי תפילה שיעים; גם הפלג הוואהבי לא טמן ידו בצלחת ובשנת 1998 החריבו חסידיו את קבר אמו של מוחמד כחלק ממאבקם בתפיסות אליליות שחדרו לטענתם לאסלאם. אבל אל תטעו, זו אינה תופעה ייחודית לאסלאם; התקפות על אתרים קדושים לדתות אחרות הם הלחם והחמאה של כל דת שלא הושפעה מהליברליזם ההומאני, שהרי כשאתה אוחז בניצבה של האמת החותכת, מדוע שלא תשתמש בה להמתת השגיאה? ואם יש בידך פנס של צדק רב-עצמה, מדוע שלא תאיר באורו את דרכם של השרויים בחשכת הטעות, לטובתם כמובן? - וכך, היוונים החדירו אלילים לבית המקדש היהודי במאה השנייה לפני הספירה וצלבנים נוצרים העלו באש בתי כנסת ומסגדים על יושביהם בזמן מסעות הצלב במאות הי"א עד הי"ג. המתקפות הללו מעולם לא ספגו גינוי מכיוון שעוד לא היה מי שיגנה; "הקהילה הבינלאומית" הערטילאית עוד לא נוסדה, גם "העולם" עוד לא נברא ואפילו לא המושג "זכויות יסוד" שהוא כל כך טבעי לנו. לו היו נערכות התקפות אלו כיום, סביר להניח שהן היו זוכות לגינוי דומה לזה שלו זכתה המתקפה על פסלי בודהה בעמק במיאן.
לא קשה לגלות שהיהדות אינה שונה משאר הדתות הקנאיות וגם היא דוגלת בתקיפת אתרים קדושים לדתות פוליתאיסטיות ובהשמדת פסילי אליליהן:
"אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות, בארץ אשר נתן ה' אלוהי אבותיך לך לרשתה, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים, אשר אתם יורשים אותם, את אלוהיהם - על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן. וניתצתם את מזבחותם, ושיברתם את מצבותם, ואשריהם תשרפון באש, ופסילי אלוהיהם תגדעון; ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא" (דברים יב, א-ג).
הגישה התוקפנית כלפי האלילות מתחילה, לפי מדרשי חז"ל, כבר אצל האבות; בפרשת השבוע הקודמת מסופר איך גנבה רחל אמנו תרפי לבן אביה, מתוך ש"להפריש את אביה מעבודה זרה נתכוונה" (בראשית רבה עד, ה; רש"י בראשית לא, יט); בפרשתנו מסופר שיעקב אבינו הורה לבניו לטמון תחת האלה "את אלהי הנכר" אשר היו בתוכם ולטהר עצמם מעבודה זרה (שם לה, ב); קדם לכולם אברהם אבינו, שלפי המדרש היה הראשון שיצא כנגד הפוליתאיזם הגס וניפץ במקל את פסילי אביו (בראשית רבה, פרשה לח, יג. סיפור דומה, אגב, מופיע גם בקוראן, סורה 21, פסוקים 69-51). נתעלם כרגע מפרטי הסיפורים השונים וההבדלים שביניהם, כדי לזקק את הצליל שעולה מהם; אם היינו ממירים את את פסוקי התורה ודברי המדרש שראינו לתווים בפרטיטורה - היינו מקבלים מארש מלחמה, קול סימפוני של פנאטיות אנטי-אלילית אחידה. היהדות מנהלת קמפיין לוחמני כנגד עבודה זרה ומצווה להשמיד אתרים קדושים לדתות אליליות עד חרמה. רדיקלית אז, רדיקלית היום.
אין מדובר בהצהרה רעיונית בלבד או ב"הלכתא למשיחא" - מצוות איבוד האלילים היא מצווה מעשית שחובתה נוהגת גם כיום: "כיצד מאבד עבודה זרה? ...שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים המלח" (פסחים כח, ע"א; רמב"ם הלכות ע"ז ח, ו; שו"ע יו"ד קמז, יד). על אף שלא כל פסל נכלל בגדר "עבודה זרה", פסלים בצורת אדם אסורים תמיד, גם אם נעשו רק ליופי (הלכות ע"ז ג, י; שו"ע יו"ד קמא, ד). ברור שאם מדובר בפסל ענק שלא ניתן לשחקו באמצעים ביתיים, המלאכה תיעשה בעזרת כלים הנדסיים כבדים וחומרי נפץ, ממש כפי שעשו אנשי הטאליבן. אכן, מיקומם של הפסלים באפגניסטן היה חורץ את גורלם לטוב דווקא, לו האצבע שעל כפתור ההפעלה הייתה שייכת לפוסק הלכה יהודי; בעקבות הניסוח הדווקאי "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות, בארץ אשר נתן ה' אלוהי אבותיך לך לרשתה", נקבעה הלכה שרק בארץ ישראל יש מצווה "לאבד עבודה זרה ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה", אך בחו"ל הדבר מותנה בכיבוש הטריטוריה והמצווה חלה רק על אזורים שנמצאים תחת שלטון יהודי (הלכות ע"ז ז, א; שו"ע יו"ד קמו, יד-טו). אכן, גם אם אפגניסטן הייתה נכבשת בכידוני יהודים דתיים, פסלי הבודהה הבמיאנים היו נותרים שאננים בגומחותיהם - שכן רק פסלים מנותקים מהקרקע נחשבים לעבודה זרה, בעוד שכאלו שנחצבו בהר והם חלק ממנו אינם אסורים (משנה ע"ז ג, ה; הלכות ע"ז ח, א; שו"ע יו"ד קמה, א). מכל מקום, אם פסלי הבודהה היו עשויים מאבן שנותקה מן ההר ומצויים בתחום שלטונה של תיאוקרטיה יהודית - חיילי צבאה היו מקבלים פקודה לגדוע אותם; אבק הפסלים ועשן הפיצוץ היו מכסים לרגע את עין השמש ומחשיכים את פני הארץ.
ב. נשמות קרועות
בל נטעה, המלחמה בעבודה הזרה אינה חלק מ"הפרוטוקולים של זקני ציון" ואף לא ביטוי לאידאולוגיה משיחית שתלטנית כלשהי; אין כאן רצון לכבוש אדמתן של ארצות זרות או לשלוט על עמים אחרים ולכפות עליהם את דין משה בסייף. אכן יש כאן כוונה להכפיף את כלל המין האנושי למערכת מוסר אחידה. בעוד שרלטיביזם מוסרי גורס שאיננו רשאים להכריע מה מוסרי ומה לא - ולכן גם איננו יכולים לכפות בני תרבויות אחרות להתנהג לפי המוסר של התרבות שלנו - המיינסטרים של האתיקה המערבית עודנו שולל רלטיביזם; ההנחה המוקדמת שיש חירויות שהכול זכאים להן מצמצמת את מרחב הפעולה של הפוסט-מודרניזם. משום כך מקובל כיום בתרבות המערב להתערב בסכסוכים מקומיים, לבקר החלטות מוסריות של תרבויות אחרות ואף לשפוט ולהעניש "פושעי מלחמה" שלא מצייתים למוסר המערבי. זו נקודת ההשקה שבין תורת האתיקה המערבית הנאורה המקובלת כרגע בעולם ובין זו היהודית. בדיוק כמו בית הדין בהאג, גם היהדות מבקשת לקבוע שיש כמה חוקי משחק בסיסיים שמחייבים את כל מה שנעשה כאן מתחת לשמש. על אף שיש ליהדות ולמערב הרבה מן המשותף גם בזיהוי המוסר "הנכון" - ככל הנראה בגלל שהמוסר המערבי הוא בבסיסו מוסר יהודו-נוצרי - הקמפיין של היהדות נגד האלילות סוטה מהתקן הליברלי. אם בעבר אמרו חכמינו ז"ל על האלילות ש"ותרנית היא" (ירושלמי ע"ז, פ"א), הרי שכיום הם בוודאי היו אומרים זאת על הליברליזם והפלורליזם הגורסים "חופש דת" כזכות יסוד אנושית; הגישה המקובלת כיום היא שאסור לאדם או חברה להתערב בסדרי הפולחן הדתי של בני אדם או חברות אחרות, ובלבד שפולחן זה אינו עומד בסתירה לזכויות יסוד אחרות או לכללים מוסריים מוסכמים. היהדות לא מקבלת זאת.
ליהודי שחי בגטו או במלאח דבר מזה לא הפריע, עוד לא גילו את אזנו שיש "מוסר אחר" מלבד זה של התורה. אכן, הפנו את תשומת לבו של יהודי בן ימינו לכך שהיהדות בעד השמדת אתרים אליליים, או טוב יותר: ספרו לו את סיפורו של אברהם בשינויים קלים - אמרו שזה קרה באפגניסטן ולא בחרן, החליפו את הפסילים בפסלי בודהה מונומנטליים ושימו בידיו של אבינו הקדמון מטען חבלה במקום מקל - ותקבלו מבטי סלידה ותגובות זעזוע. נשמתו, נשמתנו, קרועה בין החוק הדתי ובין הרגש הטבעי: מחד, אלוהיו אומר לו שנכון להשמיד פסלי אלוהים אחרים ושנכון לכפות על האחר את המונותאיזם, ומאידך, הקול הפנימי שלו זועק שזה אקט ברברי, חשוך וקנאי. אם היהודי הדתי שחי בעת מהפכת ההשכלה והנאורות עוד יכול היה לתהות לעצמו בשקט ש"אם יש מוסר אחר", אם ננקוט בלשונה של יונה וולך, "הביאוהו לכאן ונדעהו, נדבר גלויות, יש או אין", הרי שהדתי המודרני כבר שבוי לחלוטין בקונספציה שהמוסר המערבי הוא אמת ודאית. וכך, בעיני הרוב, אין כל הבדל בין המתקפה הטאליבנית על פסלי הבודהה ובין זו של אברהם על פסילי תרח אביו או דומות לה שעליהן אנו מצווים גם כיום - כולן קשות עלינו, כולן נראות לנו אנכרוניסטיות. לא אפריז בדברי אם אומר שכל אורתודוקס חושב שנושם מודרנה חי עם שבר פנימי עמוק, שגם הדחקה והכחשה נמרצים לא תפתורנה.
ג. מי יכתוב את מורה הנבוכים החדש?
אכן, את שאלת היחס לאלילות בימינו ניתן לפתור ע"י צמצום החלת שם "עבודה זרה" על דתות מודרניות בצירוף פתרונות הלכתיים מקומיים לבעיות פרטיות. אבל האם יש דרך לרפא את השבר עצמו ולא רק את תסמיניו החיצוניים? - הלא המקרה המסוים של פסלי הבודהה בבימאן הוא רק דוגמה חריפה למתח שבין האורתודוקסיה והליברליזם. אותה שאלה מעורר גם הפמיניזם. בימי הביניים הביכה הפילוסופיה האריסטוטלית את אנשי הדת, עד שקם המורה הגדול, רבי משה בן מימון, וכתב את ה"מורה" לנבוכי דורו; באמצע המאה הי"ט עמד ר' נחמן קרוכמל וכתב את "מורה נבוכי הזמן" שהציג פתרון לרוח החילוניות שהחלה נושבת בסמטאות השטייטעל; הראי"ה קוק המשיך להתמודד באומץ בכפירה ומצץ את תוכה; גם הוא ביקש לכתוב ספר מחשבה מסודר שיהיה מורה הנבוכים לבני דורו, אלא שהדבר לא עלה בידו: את הספר שכתב הוא בחר שלא להדפיס (אמנם לפני כשנתיים וחצי נפוץ בצורה מחתרתית קובץ דיגיטלי של הספר שכונה "לנבוכי הדור"). אותו ניסיון לרבע את המעגל חל גם עלינו ועל חכמי דורנו: עלינו להטריד דעתנו בשאלת היחס בין המוסר הדתי והמוסר האנושי יומם וליל. גם אם בתחילה נראה הפוסט-מודרניזם כאיום הקיומי על היהדות - מה שהניב פירות מתוקים כמו "כלים שבורים" של הרב שג"ר ו"שתי עגלות וכדור פורח" של הרב אברהם - בדיעבד התברר שהוא היה נמר של נייר; באובב הפוסט-מודרנה לא הצליח להכות שורשיו מחוץ לכוכב האקדמיה והנרטיב שהוא מציע לא מסנוור את ההמון. הליברליזם, לעומת זאת, הוא פילוסופיה שווה לכל נפש שיונקת כוחה מנקודת אמת פנימית ומופצת בעזרת סוכני תרבות אדירי הון ואון. לכן הליברליזם הוא האתגר המרכזי שבו יש להתמקד בדורנו. הגישה החרדה והמסתגרת המפחיתה בערכו ותוקפו של המוסר הטבעי המגולם בליברליזם אינה מספקת מענה אמין. גם הבריחה למיסטיקה וחסידות לא מרווה את צימאונם של אלו שמחפשים מענה אינטלקטואלי דווקא. אין פתרון אחר מלבד הסכם שלום בין השניים, הליברליזם והאורתודוקסיה, שבו כל אחד יצטרך לסגת מעט; יום אחד ייחתם החוזה וייכתב הספר שיכונה "מורה הנבוכים החדש: לנבוכי הליברליזם". השאלה היחידה שעוד נותרה פתוחה היא מי יכתוב אותו.
לע"נ אבי, יוסף בן פיה, שהיום לפני שבע שנים הלך לבית עולמו. תנצב"ה.
מחבר המאמר הוא בעל הבלוג "בלוגין שאובין" העוסק ביהדות, מדע וחיות אקזוטיות אחרות.